מה למדתי מסבא שלי?

השבוע ביום שני ה' חשוון יחול יום השנה הראשון לפטירתו של סבי האהוב, סבא יוסף חיים.

סבא בשבילי היה כמו אבא שני, דמות חזקה, אוהבת ויציבה שהעניקה לי תחושת ביטחון והבנה של חיים בגודל.

כמה שאספר סיפורי צדיקים מופתיים על האדם המיוחד שהוא היה, זה אולי רק יגרום לנו להגיד "אחח איזה מיוחד היה הסבא הזה של שרה תהילה"...

כי כמה שאנסה, לא אוכל באמת להעביר את הדמות הזו, החזקה והעוצמתית שהיא מעבר למילים.

אז בנוסף לסיפורים עליו שלא יכולתי שלא לספר אותם, חשוב לי יותר לתאר את תפיסת העולם האינסופית שסבא חי בכל מאודו.

אותה אני כן יכולה להעביר הלאה, והיא הרבה מעבר לדמות הזו שחיה בגוף וכבר לא איתנו כאן.

תחזיקו ראש, אנסה להסביר במילים פשוטות.

יש פסוק בספר ישעיהו (נ"א, א') שאומר: "הביטו אל צור חוצבתכם" : אנחנו כמו אבני חצץ קטנות שנשתברו מסלע אדיר ובעצם כל העוצמות של הסלע האיתן נמצאות בחומר ממנו עשויות האבנים הקטנות ושהן "מביטות" אל ה"צור" ממנו הן נחצבו הן יותר מכירות את התכונות של עצמן והעוצמות שגלומות בהן.

ההבנה הזו היא המתנה הכי משמעותית שסבא נתן לי בעצם החיים שלו.

לסבא היה קשר מאד חזק עם ההורים שלו והסבא והסבתא, כל מי שהכיר אותו יודע כמה הוא דיבר עליהם וכיבד אותם בכל מאודו וידע שכל הטוב שיש לו בזכותם.

אמשיך את קו המחשבה הזה שלו שהוא בעצם קו מחשבה יהודי מאד ולא שייך דווקא לסבא שלי הפרטי,

כולנו בני האבות והאימהות.

התכונות שבהם, קיימות בנו.

אנחנו אותם אבנים קטנות שנשתברו מסלע עצום ואיתן למיליוני נשמות שכל אחת מתקנת פרט מסוים בעולם, אבל התכונות שגלומות בנו זה משהו עצום, אנחנו הרבה יותר חזקים ועוצמתיים ממה שאנחנו חושבים, קיימות בנו התכונות שבסלע.

אחרי שסבא נפטר ושבוע שלם בכיתי עם הפסקות קטנות מידי פעם והרגשתי שאלו יהיו חיי מעתה, סביב האבל והאובדן, הכתה בי לפתע דרישה: את הנכדה של סבא, סבא היה אדם חזק, אז גם לך אין ברירה אלא להיות חזקה. עם כמה שזה נשמע פתטי, המשוואה הפשוטה הזו הצליחה ממש להרים אותי ולעזור לי לקום מהאבל ולהחליט להמשיך לחיות בכל הכח.

ידעתי שסבא היה הכי רוצה בעולם שנחיה ושנשמח וידעתי שהכוחות האלה לקום טמונים בי, כי מה לעשות, אני הנכדה שלו, אין לי ברירה, זה חזק ממני.

זה בעצם נכון לא רק למישהו שההורים שלו חזקים או אנשים ממש מיוחדים, אלא פשוט תפיסת עולם יהודית הדורשת ממנו לכבד הורים ומתוך כך להבין בעצם את המקום שלנו: אנחנו חלק ממשהו עצום ועשויים ממשהו אינסופי, אז אין לנו ברירה אלא להיות אנשים גדולים.

אנחנו לא יכולים אחרת.

סבא חי בהערצה להורים שלו, הוא חי את זה שכל מה שיש לו זה בזכותם ומתוך כך גם העריך את המקום המיוחד שלו וחי ברמה אנושית ואישיותית גבוהה מאד, כי הוא ידע מי הוא.

אנחנו לא שונים ממנו, מי שמפמפם לעצמו שהוא חלש וקטן זה רק בגלל שהוא מתעצל או בגלל שמפחד לגלות על עצמו כמה הוא הרבה יותר ממה שהוא חושב.

אנחנו הצאצאי צאצאים של דורות על דורות של אנשים עצומים שמה שהיה בהם, קיים גם בנו, אם הם כסלעים אנחנו כחצץ: אברהם אבינו, משה רבנו, שמשון הגיבור, דוד המלך...וגם אנשים מהתקופות המאוחרות יותר: הרב מרדכי אליהו, דוד בן גוריון, דגן ורטמן ועוד ועוד. תקצר היריעה. כל אדם עולם.

המשותף הוא אנשים שחיו בגודל שהם מסוגלים לו.

אבל זה לא הסיפור האישי שלהם, זה הסיפור שלנו כעם.

של כל אחד ואחת שיבחר לחיות ברמה של אינסוף,

של אלוהות.

 

שנה של נחמה, גאולה שלמה ותחיית מתים