העולם
בו גדלתי כילדה,
היה
מאד צבוע בשחור ולבן.
יש טוב
ויש רע,
את זה
עושים ואת זה לא.
זה
נכון וזה לא.
בעולם
בו גדלתי לא היתה מורכבות.
זאת
אומרת,
היתה.
אבל,
לא דיברו עליה.
והתפיסה
היתה שמה שלא מדברים עליו לא קיים.
בעולם
בו גדלתי היו הרבה פיות,
הרבה
מלאכים,
והיו
גם פילים ודובים ואריות,
אבל
היה אסור לדבר עליהם.
וכל
אחד התמודד איתם לבד.
פחד
מהם,
התרגש
מהם.
דמיין
אותם.
לבד.
שגדלתי,
נכנסו
לחיי השחורים והלבנים
חדי
הממד,
עוד צבעים.
ולא
היה לי
כלים
להכיל אותם.
ניסיתי
לקטלג
לטוב
ורע
למותר
ואסור
אבל הם
היו אפורים
ועם עוד
כל מיני גוונים
ולי בכלל
לא היו משקפיים של תלת מימד.
הייתי
בודדה.
השנה
המופלאה של השירות לאומי
הפגישה
אותי עם קהילה
שיש בה
הרבה שמח
והרבה
שכול וכאב
היא
היתה מלאה צבעים
וכל
ערב בחדר הייתי יושבת ללטש לעצמי משקפיים שאוכל להרכיב
משקפיים
שרואות בצבעוני.
לאט
לאט ויום ועוד יום ומפגש עם שברי שברי חיים של אנשים
שקיבלתי
הצצה לעולם שלהם
סייעו
לי להכניס עוד גוונים לעולם בו חייתי
והיה
מותר לי לחוות גם תסכולים ומשברים ופחדים ואהבות
ולדבר
עליהם
ולשתף
ולגלות
שזה בסדר
זה
אנושי.
אני אנושית.
אני
פרפקציוניסטית,
כזו
שמנסה לחיות את כל האידאלים הגדולים בבת אחת.
לאכול
בריא ובשעות מסודרות
לכתוב
ברכת מזלטוב ויומולדת שמח לכל מאורע של בן משפחה
לא
להכניס הביתה ג'אנק ולא להשתמש בחד פעמי
לעשות
הכל בעצמי
לשמור
על קשר עם סבא וסבתא וגם עם ההורים
ולבשל
לשכנות שילדו
ועוד
מיליון משימות שמחייבות אותי לבחור
ולקבל את החוסר מושלמות,
לבחור
מה רק
אני יכולה לעשות
ואיפה
אפשר לוותר ולתת לאדם אחר,
לעיתים
בתשלום,
לבצע
עבורי משימות שגוזלות יותר מדי זמן ואנרגיות.
לפני
כמה שנים
היכולת
שלי להכיל מורכבות במעטפת המושלמת בה חוויתי את החיים
התפרקה ממש לגורמים
עוד עולם
קרס
ואני
הייתי צריכה לאסוף את השברים ולחיות איתם
עם
הסכמה להכיל מורכבות
להכיל
טוב ורע ועוד יותר הרבה לא מוחלטים
שהם גם
טובים וגם קצת רעים וגם בעיקר
אנושיים
ומורכבים
ומאז,
אלוהים
משכלל את היכולת הזו אצלי כמה שיותר,
להכיל
מורכבות
אפילו
לאהוב אותה
להתחבר
דווקא לאנשים הכל כך שונים ממני
חיצונית
אבל
שמכילים גם הם מורכבות
כמו
שפה נוספת שנרכשה
שלא
אוכל לדבר בה עם כל אחד
לא כל
אחד יבין.
אבל זה
לא בגלל שלאחד האחר יש חיים מושלמים
אולי
בגלל שעדיין לא מדברים על השברים שברים של החיים
ומוכנים
לקבל אותם
כי כמה
הם רבי ממדים
ומורכבים
יותר
ומרתקים
לו רק
היינו מסכימים להכיל
ולשתף
כמה
נגלה על ההתמודדויות שסביבנו
כל כך
לא לבד
כל כך מקל
מעל הלב לפרוק
לשתף
אנשים שבתחושה שלי יבינו
שגם הם
חיים בעולם מורכב
ולא
ייבהלו ממה שאספר להם
הם
ידעו לעטוף
להחזיק
ולא
לברוח
אחרי
הלידה השקטה גיליתי עוד ועוד התמודדויות
כמעט
כל אישה עברה הפלה
היא עם
טיפולי פוריות מתמשכים
אצלה
גם לידה שקטה
חוסר
תקשורת זוגית
המון
כאבים בצורות שונות
אבל
השורש זהה
שברי
חיים
מורכבות.
בסביבה
בה אני חיה כעת,
יש
מורכבות רבה,
לא רק שהיא
קיימת,
היא גם
מדוברת.
ואני
יודעת שגם שמאד יכאב,
יהיה
פה סביב נשים יפות
כאובות
מורכבות
שידעו
להחזיק
שברי
שברי חיים
וכמה
אני רוצה שבכל מקום בו גרה אישה
תהיה סביבה
קהילת נשים
שתדע
להחזיק ולחבק אותה
אם
תישבר
כשתישבר.
כי זה
קורה,
כי זה
יקרה.
כי אלו
החיים.
ואם
אין לך קהילה כזו,
תיצרי
אותה.
אולי נדמה
מבחוץ שהצבע השולט סביב הוא ורוד,
אבל
מילה שלי:
את לא
לבד.
תזהי
אנשים כאלה
כי הם
מסתכלים בעיניים
הם
נשארים גם שהשיח גולש לעומק מסתם דא והא
הם
שואלים שאלות
ולא
נבהלים מתשובות
הם
ישימו יד חמה על כתף
ויכאבו
איתך בצער
הם אנשים כאלה,
צבעוניים
אנשים שהסכימו לקבל את חוסר המושלמות שבחיים.
לסרטון שלי: מתי תתחיל השגרה בה הכל יתנהל כפי שתכננתי לחצי כאן :)