למדת.
עשית הכל.
התכוננת ללדת טבעי.
ואז, לא ברצונך או בשליטתך, קרה אחרת.
בלאגן, נכנסים מלא רופאים ובלי לדבר יותר מדי ועם שפה רפואית לא מובנת מקבלים במקומך החלטות...
הייי!! מה קורה פה?
תכננתי אחרת.
היה לי חלום....
שהסתיים בקיסרי.
* * *
חשבתי לעצמי שהתייחסתי בבלוג רק ללידות שהולכות כפי שמתוכנן ושהכל הולך חלק ומסתיים עם יולדת מאושרת ותינוק בריא ושמנמן...
ואמנם זה מה שיולדת והריונית צריכה לחשוב ולהעסיק את עצמה - בבניית תסריט לידה חיובי ומשמח ובמהלך ההיריון ממש לסנן אקטיבית סיפורי לידה מפחידים שמעלים חששות.
אני מאמינה בזה בכל כולי.
אבל, א"א להתעלם מהעובדה הכואבת שלא תמיד הכל הולך כמתוכנן.
ולפעמים בשביל שלום היולדת והתינוק צריכים לבצע הליכים רפואיים כמו ואקום/פריקת כתף/זירוז או...ניתוח קיסרי.
שהצוות הרפואי רואה אישה חזקה שיודעת מה היא רוצה והמדדים תקינים - הם נותנים לה לבצע את עבודתה וללדת בלי להתערב לה.
על התערבויות קטנות וכיצד למנוע אותן כנסי לפוסט שכתבתי בנושא- רפואת יתר.
הרי זו בסוף המטרה המשותפת שלכם- ללדת תינוק חי ונושם. תזכרי את זה.
במצב תקין תהיה לכם אולי חלוקה על הדרך כיצד ללדת תינוק חי ונושם וזה בסדר, את מאמינה כך והם אולי חושבים אחרת.
אבל כאן קרה אחרת, משהו לא תקין והצוות שלמד ועם ניסיון- יכול לעזור ללידה שלך להסתיים בטוב, יש לכם את אותה מטרה בשורה תחתונה- זוכרת?! תאמיני שאת בידיים טובות! הצוות רוצה בטובתך ויעשה כל שבידו כדי לעזור לך להוציא את התינוק חי ובריא.
הרי את עשית הכל ואם בכ"ז קרה אחרת - כך היה רצון השם. זה כבר לא באחריותך.
עד כאן מבחינת קבלת המציאות ושמחה ביש.
אמשיך ואציע מבט עמוק יותר להתבונן על הפער הזה בין החלום לבין מה שקרה בפועל מתוך הבנת גודל הרגע שבלידה.
לידה היא חיבור של נשמה בגוף, חיבור
נשמה וגוף זו תכלית כל התכליות ומטרת כל העולמות.
רעיון גדול ככל שיהיה שנשאר בגדר רעיון ולא יורד
ומתהווה במציאות, אינו יכול לפעול את פעולתו ואין לו כוח.
כל האלוהות מתבטאת במציאות ארצית של עולם ואנשים
כל פעם שמציאות אלוהית חדשה צריכה להופיע בעולם- יש פה
קושי עצום.
חיבור שני דברים שלא הולכים ביחד.
אלוקות עצומה ואינסופית וגוף מוגבל ואנושי.
כגודל הרעיון כך גודל הקושי ולכן הלידה, שהיא רגע
החיבור - מכילה רגעים קשים המלווים בייסורים,
ואולי ככל שהמציאות החדשה עצומה יותר - ברגע
ההופעה יש עוד יותר קושי ועוד יותר מיצר.
נראה שדברים משתבשים, לא הולכים בפשטות, כאב עצום
פתאום קיסרי....
יש קטע חזק שמלווה אותי כבר המון שנים וגם מסכם
את העניין הזה בצורה בהירה:
"ארץ ישראל נקנית ביסורים"
(מהגמרא)-
כל שלב בכיבושה, ובשכלול היאחזותנו בה, מלווה
משברים.
אפשר לראות בכך מירוק, לקראת יכולת הקליטה של
השלב הבא.
אך ניתן גם להבין שעצמת החיים משתוקקת להופיע
והיא מחפשת דרכים להתבטא,
וכשהכלים צרים מלבטאה -
הם נשברים.
ואז הולכים ומתגבשים כלים חדשים, גדולים
ומזוככים יותר,
שיוכלו להוציא אל הפועל את תביעת החיים"
(הרב אברהם רמר, "מעבור הארץ")
כגודל הרעיון = פוטנציאל החיים הטמון בנשמה הזו,
כך גם הקושי להופיע אותה כאן בעולם צר וגשמי.
אולי הקושי להופיע מתבטא בכאבים עצומים, בבכי,
בשיברון, בקיסרי,
תדעי
את חלק ממשהו אינסופי.
אז גם אם ניסית הכל ובסוף הלכת לקיסרי-
לכי בלב שלם,
הכל לטובה
כנראה זו הדרך היחידה שיכלה להופיע את עוצמת
החיים הזו.
ושהתינוק שלך יוצא, קבלי אותו בזרועות פתוחות, גם אם
הכל לא הלך כמתוכנן...
ותשמחי בו - נשמה גדולה ועצומה מאין כמוה, שהיה לה
קושי גדול גדול להופיע כאן בעולם הגשמי הזה...
זכית, והיית צינור להופעת החיים הזו.
מאחלת לך החלמה מהירה ושמחה בדברים הפשוטים.