בתור
ילדה, שהעולם הציורי והרגשי שלה רחב מאד, לא היו לי הכלים לבטא את הרגשות והמחשבות
שחוויתי.
הדיבור
היה מאד טכני ונסוב סביב העזרה בבית והטיפול באחים הקטנים,
לא היה
שיח רגשי ומפותח כמו שיש היום כבר מהגיל הקטן...
הוריי
המדהימים נתנו לנו את כל ליבם והונם כדי שנתפתח ונשתתף בחוגים ונקרא ספרים שמאד העשירו
את השפה והדמיון שלי.
אבל שוב, מהדמיון והמחשבות ועד לתמלל את כל העולם
הפנימי הזה ולדבר שפה רגשית, יש דרך ארוכה.
בכיתות
ד'- ה' היתה לי חברה טובה שתמיד היינו הולכות יחד הביתה, היא היתה גרה קרוב יותר
לבית הספר ושהיינו נפרדות היה בנינו כמין "טקס" כזה שנפרדים בנשיקה באוויר.
אומרים "ביי" ומצמידים את היד לפה להפרחת נשיקה.
כשהייתי
מתאכזבת ממנה ממשהו שלא עשתה כפי שרציתי, הייתי מגלה לה את זה בפרידה, פשוט לא
הייתי משתפת פעולה ולא מפריחה לעברה נשיקה והיא היתה מבינה שנפגעתי ממשהו וכך היו
עוברים עלינו יום יומיים של קרירות עד שהיחסים היו נרגעים והיינו חוזרות להיות
חברות טובות כבזמן רגיל.
לא היו
לי את הכלים להבין את עצמי: ממה נפגעתי? מה ציפיתי לקבל בקשר
בנינו ולא נעניתי? מה הצורך שלי?
כשהיא
כן היתה שואלת מה קרה הייתי עונה לה – "את צריכה להבין לבד."
היא כמובן לא הבינה, כי גם אני לא הבנתי,
וכך נוספה לי עוד לבנה לחומה שהתבצרתי בה – היא אפילו לא מבינה מה מכאיב לי...
אני
מספרת את זה כי זה הופיע בצורות שונות בהמשך החיים בקשרים אחרים משמעותיים יותר
שהיו לי.
תמיד רציתי
קשר מאד קרוב והיה לי צורך חזק באדם קרוב שיודע עלי הכל ויודע את הסדר יום שלי ומה
בדיוק עשיתי ושותף למחשבות ולרצונות,
אז היו פה ושם חברות טובות לאורך השנים,
אבל
תמיד היתה תקרת זכוכית של עומק קשר שהצלחנו להגיע אליה.
אני
חושבת שהשינוי הגדול קרה בסביבות השירות לאומי והלימודים,
אולי השכל
שלי היה מפותח יותר... (אומרים שבגיל 20 אדם מקבל קומה נוספת של שכל)
אולי נפגשתי
עם חברות קרובות שהעולם הרגשי שלהן היה מפותח יותר והן פתחו בפניי את הגישה לשם...
אולי עולם
הדייטים שנכנסתי אליו והכריח אותי להיות יותר ישירה וכנה ולא להגיד רק מה שנעים
לשמוע...
אולי
ואולי, אין ספק שהכל יחד פתח בפניי עולם עשיר של נפש ורגש שהייתי צמאה כ"כ
לצלול לתוכם.
והחברויות
היו קרובות יותר ומעצימות יותר.
ואז
הגיעה הזוגיות,
שמחייבת
לגדול עוד.
בזוגיות
לפתע – א"א להסתפק ב"תבין לבד" (הייתי מצפה בהתחלה שיעזור לי להבין
את עצמי יותר ממה שאני הבנתי)
אני לא
יכולה בגלל שעיצבנו אותי להיכנס לישון כדי לא להתמודד עם עוצמת הרגש והכעס שמבעבעות
בי.
וואוווו
כמה היה קשה לי בהתחלה!! לא לברוח, מעצמי ומהאיש שלי.
הייתי
צריכה לאסוף את עצמי ולהתחזק בידיעה שהאיש שמולי אוהב אותי הכי בעולם ורוצה בטובתי
ולא היתה לו שום כוונה רעה לפגוע ופשוט היתה פה אי הבנה רצינית ואני צריכה להסביר
במילים מה בדיוק מפריע לי ומה הצורך שלי
אמאלה
כמה שזה קשה.
יותר
קל לברוח וללכת לישון ולצפות שעוד כמה שעות או כמה ימים עוצמת הרגש תתקהה ונשכח
ממה שקרה ונמשיך הלאה.
זה טוב
לטווח הקצר,
לא
לטווח הרחוק של מי שרוצה לבנות זוגיות עד 120.
לאימפריה
כמו שאנחנו מתכננים צריך לבנות יסודות יציבים וזה מתחיל בדברים הקטנים.
עשינו
לעצמנו כלל שלא הולכים לישון פגועים או לא בשלום אחד עם השני.
היינו
יושבים בסלון ומחזיקים את עצמנו ערים ומנסים להבין אחד את השני ולפתור בעיות. לפעמים שהעייפות הכריעה היינו גודעים את השיח
המנומנם והלא באמת יעיל ב "טוב אנחנו ממש עייפים אבל רוצים להתפייס אז נתחזק
בידיעה שאי ההבנה היא עניין טכני בלבד ולא פירוד בלבבות ונלך לישון בלבבות אוהבים.
זה
עובד. באמת.
וברור
שמיליון פעם עברו לי מחשבות בראש שיותר פשוט לחיות לבד. בלי מראה שמכריחה אותי לעשות
עבודת מידת ולגדול במקומות שקשה לי. זה כואב לגדול...
אבל בזכות
הזוגיות הזו אני אדם גדול יותר ושלם יותר ונוכח יותר ואוהב
יותר ויותר בכל תחום ממה שהייתי לפני שנה ולפני עשר שנים. אני מכריחה את עצמי
לגמוא קילומטרים בעוד שלפני הזוגיות הזו הייתי בהתקדמות, אבל לא היתה לזה משמעות
קריטית כמו היום. וכאן אני בוחרת כל יום מחדש לעבוד ולהתפתח אישיותית. לגדול...
לאט
לאט למדתי לא לצפות שיבינו אותי לבד,
כי אני
הרי רוצה לקבל דברים מאד מסוימים. אז אם אני לא יודעת להגדיר מה אני רוצה,
איך מישהו אחר, קרוב ככל שיהיה ידע מה הצורך שלי...?!
למדתי
להגיד לאיש שלי: אני צריכה חיבוק. אני זקוקה שתעודד אותי. אני צריכה
שתגיד לי שאתה אוהב אותי. אני צריכה שהבית יהיה נקי כי זה נותן לי שלווה בנפש. אני
רוצה שתחזור מהמילואים עם מתנה גדולה. אני רוצה שתקנה לי תכשיט.
ולפעמים:
לא
מתאים לי לארח השבת, ולילדי החברים שהיו איתנו כל הצהרים: הולכים הביתה רק אחרי
שמסדרים, ולחברה מאד אהובה שלפעמים מרגישה רודפת אחריה: אני ממש רוצה לשמור על קשר
איתך ואין לי חברה קרובה כמוך וחושבת שככה גם מצידך אבל בשורה תחתונה אני זו שכל
פעם מתקשרת...ואז להבין שזה עניין טכני והלבבות מתקרבים כי לא שמרתי בנינו משהו
בלב שיעיב...
לדבר
את עצמי ולהסביר את עצמי,
לעצמי.
ולחברה שסובבת אותי. ולאיש שלי.
זה דורש...
אבל
מתגמל ושווה פי אלף.
לאפשר
לעצמנו להיות אינסופיים