יש
נושאים שמרוב מבוכה לפעמים מעדיפים לא להיכנס אליהם, כזה הוא נושא ההפלות.
לפעמים
ההפלה קורית בשבוע כ"כ מוקדם של ההיריון שהזוג עדיין לא הספיק לספר לסביבה
וכך עוד לפני שדובר, ההיריון נגמר. ולפעמים פשוט יש בושה או רצון להסתיר ולהתמודד
לבד.
היום
לשמחתי הרבה עוד ועוד נושאים שיש עליהם כמין טאבו וחוסר נעימות נפתחים. זה קורה
בזכות שני הצדדים – גם הנשים המתמודדות שמשתפות יותר במה שהן עוברות וגם הצד
המקשיב שמגלה רגישות רבה ומאפשר להיפתח. זה נכון עם זוג המצפה לילדים, רווקות מאוחרת,
ילדים מיוחדים, אובדן, וגם...הפלות ולידות שקטות.
וכשנושא
כזה כואב לא מדובר יש מבוכה רבה, לשאול? להתעניין? אולי לעזוב את האישה בשקט?
מה בעצם
צריכה אישה שעברה הפלה?
שיכינו
לה ארוחות?! שיקחו לה את הילדים לכמה שעות שתוכל לנוח? אולי יש לה רצון לשתף והיא צריכה
אוזן קשבת?!
ואולי
זה סתם יכאיב ויחפור לה?
איך
נדע?!
מה באמת
רוצה אישה שעברה הפלה?
______________________________________________________________
אחרי
כמה ימים של מנוחה הרגשתי מספיק עם כוחות כדי לצאת עם הילדים לגינה הסמוכה אחר
הצהרים.
החברות
שלא ראו אותי כמעט שבוע צהלו לקראתי:
ילדת??
צודקות,
אין
בטן
אין
עובר
אבל גם
אין תינוק בבית.
ילדתי,
אבל לא
במובן שהתכוונתן,
חברותיי
לגינה.
לספר לכן?
תדענה
להכיל?
ננסה...
עברתי
לידה שקטה
עניתי
וניסיתי להישיר מבט
הצטערתן
לשמוע
ונבוכתן
וגמגמתן
ולא
ידעתן אם לנחם אותי בילדים שכבר בבית
בטח
כבר אמרו לי את זה...
וכל
מילה יכולה להכאיב
ואולי
כדי לא להכאיב עדיף לא לשאול כלום
ההתחבטויות
רצות לכן על המצח
ואני
מתלבטת יחד איתכן
מה אומרים
לאישה שעברה הפלה?
ובצומת
הזו,
מחליטה
לא להתבצר בחומת מבוכה
ובכלל
אין סיבה למבוכה,
אני
קוטעת את שתיקתכן ומדובבת את מה שאתן נזהרות מלשאול.
מספרת
לכן ש
אני
באמת בסדר
נחה
ומתאוששת מכאבי הגוף
ומעסיקה
את עצמי בדברים שאני אוהבת
בשביל להחלים
את הנפש
ובסך
הכל, אני זקוקה ליחס רגיל.
אל
תתביישו ממני
ואל
תרגישו לא נעים
כולם
חווים התמודדויות,
אז זו
ההתמודדות שלי
ולא
אני בחרתי בה
אבל
אצלח אותה בגבורה
ועידודים
מחזקים אותי
והתעניינות
כנה.
ואם אתן
עדיין נבוכות שכנותיי,
אתן
יכולה תמיד לשאול בכנות:
מה
רוצה אישה שעברה הפלה?
מה
יכול לעזור לך?
את
רוצה לשתף?
איך
מצאת כוח לצאת לגינה?
גם אם
הנושא יכאיב לי ואגיד לכן שאני מעדיפה לא לספר, יישאר לי הטעם הטוב של ההתעניינות.
אדע שבמקרה הצורך, תהיה לי אוזן קשבת וחיבוק.
זה
תלוי בי וגם בכן. וכל צד יכול לעשות את חלקו.
אני
אבחר אם לשתף מעצמי ואתן תאפשרנה לי את היכולת להרגיש נעים לדבר.
______________________________________________________________
בתקופה
האחרונה גיליתי כמה נשים עוברות הפלות ולידות שקטות. ככל שאישה היתה בהיריון מספר
רב יותר של פעמים גוברת הסטטיסטיקה שהיא תחווה הפלה. בבית החולים, שעמדנו בתור
לרופא אחרי האבחנה שהעובר שברחמי ללא דופק וחיכינו שיקבע את המשך התהליך ע"פ
תוצאות האולטרסאונד והבדיקות, פגשנו את שכנתי לשעבר, אמא לשמונה ילדים וסבתא,
שראתה את פנינו העצובות וסיפרתי לה מה קרה היא אמרה לי משפט מדהים שממש מלווה
אותי: "אין לי הרבה איך לנחם, אני בעצמי עברתי שתי הפלות ואני אגיד לך
משהו שלי אמרו בזמנו: זה חלק מתהליך הבנייה של כל משפחה."
לראות
אותה באמצע התהליך העצוב הזה ולקבל פתאום מבט על והסתכלות על 20 שנה קדימה ולא על
כאן ועכשיו, שהנה היא גם עברה שתי הפלות ואחרי כל זה יש לה משפחה גדולה ומפוארת,
נתן לי הרבה כוח.
התהליך
הפיזי של הוצאת העובר המת והגרידה עברו גם הם (על כך בפוסט נפרד) ואני יצאתי עם
פרופורציות ויכולת להמשיך הלאה ולגדול ממה שקרה. השיתוף של הסביבה הקרובה נתן לנו
חיבוק גדול וממש עזר לי פיזית ונפשית לעמוד על הרגליים ולחזוק לתפקוד רגיל
ועיסוקים בדברים שמשמחים אותי.
ודבר
אחרון לגבי התלבטות אם להתעניין או לא "לחפור":
מהרבנית רבקה שפירא למדתי שאמנם למילה "להתערב" יש קונוטציה מאד שלילית. ולפעמים
מרוב שאנחנו משתדלים לא להתערב (מכוונת טובות שלא להכאיב ולהיכנס לנושאים לא לנו)
אנחנו נמנעים מקשר ומנוכחות דווקא במקום שמאד זקוקים לנו. הרבנית רבקה לימדה שהמילה
להתערב היא מלשון ערבות. "ערבים זה לזה" וסיפרה שהיא מאד
"מתערבת" (מתעניינת?!) בחיי הילדים והנכדים שלה, חשוב לה להיות מעורבת
ושותפה בחיים שלהם ובמה שהם עוברים. כך שבעצם ה"התערבות" היא מתוך
אכפתיות, מתוך אהבה, מתוך התעניינות ודאגה. עדיף אולי להתעניין יותר מדי מאשר
להשאיר אדם שבאמת זקוק להתעניינות בלי שום יחס רק מהחשש לחפור לו...
תפקיד
הסביבה הוא להשאיר דלת פתוחה,
ואדם
שירצה להיכנס – יעשה זאת לפי הצורך שלו.
מהרבנית
רבקה למדתי את נקודת המבט המופלאה הזו ששינתה אצלי המון.
לחיי
ערבות הדדית. רק שמחות!